שורר נ' אכ"א ואח'

פסק דין

1.העותר עתר כי בית המשפט יורה על השבת מינויו כסגן אלוף בצה"ל, וכי תושב לו דרגת הסא"ל שנלקחה ממנו לטענתו שלא כדין. הוא גם עותר כי יושבו לו הפרשי התשלומים שהיו מגיעים לו מצה"ל בהתאם לדרגת סגן אלוף.

2.לטענתו של העותר בעתירה, הוא קבל ביום 11.2.76 מינוי מהרמטכ"ל לתפקיד מפקד טייסת תחזוקה לפי תקן סא"ל. המינוי נכנס לתוקף ביום 20.1.1976, ומאותו מועד קבל העותר שכר משרתי קבע לפי דרגת סא"ל. לגישת העותר, בחודש ספטמבר 1997 הופסק מינויו בתפקיד סא"ל, והוחלט לשבצו בדרגת רס"ן בניגוד לרצונו, בניגוד לדין ובהעדר סמכות. מיום 17.10.1977, הועברה הודעה למחלקת התשלומים לבטל את מינויו של העותר כמפקד טייסת תחזוקה על תקן סא"ל, והודע כי הוא יתמנה לתפקיד בתקן רס"ן ויהיה זכאי לדרגת רס"ן.

3.מתשובת המשיב לעתירה והמסמכים שצורפו אליה, עולים פרטים נוספים ביחס לרקע העובדתי הרלוונטי לעתירה. כך, ביום 19.5.1977 התכנסה ועדת הערכה סגל הנדסה בחיל האוויר, בראשות ראש להק ציוד ("רלצ"ד"), שדנה בין היתר בעניינו של העותר. הוועדה המליצה כי העותר לא יחזור לתפקידו בבח"א 3 וקבעה כי הוא אינו ראוי לתפקיד סא"ל. הוועדה קבעה כי יוצע לעותר תפקיד רס"ן, וכי הוא יזומן לראיון ע"י רלצ"ד. לעותר נערך ראיון בפני רלצ"ד, ובהמשך אף ראיון בפני מפקד חיל אוויר, שבקש כי יוצגו בפניו הנימוקים של חברי ועדת ההערכה לפסילת העותר מקידום. לעותר נערך ראיון נוסף בפני רמ"ח קצינים ביום 3.9.77. העותר בקש להמשיך בשירות עד יום 15.5.78. ביום 28.9.77 חתם ראש אכ"א על ביטול מינויו של העותר לתפקיד מטת"א בח"א 3.

4.להשלמת התמונה יש לציין כי העותר הועמד לדין משמעתי, ונמצא זכאי. לאחר הזיכוי, התכנסה ביום 22.2.78 ועדת הערכה מיוחדת כדי לדון שוב בעניינו של העותר. מסיכום הדברים של הוועדה עולה כי היא דנה בערעורו של העותר כנגד ההחלטות הקודמות, ובבקשתו לבחון מחדש את הדברים לאור זיכויו, לאור טענתו כי ההחלטות הקודמות הושפעו מהמשפט שהיה תלוי ועומד נגדו באותה עת. הוועדה החליטה כי אין מקום לשנות את המלצות ועדת ההערכה הראשונה.

5.ביום 6.4.78 הופץ מסמך משלים להמלצות ועדת ההערכה, בו נקבע כי העותר יוכל לפרוש בדרגת רס"ן, וכי האפשרות לפיה העותר יפרוש בדרגת שכר סא"ל אינה חוקית ואינה אפשרית. בסופו של דבר פרש העותר מצה"ל ביום 31.5.78 בדרגת רס"ן. הוא קבל פיצויים, מענק פרישה, היוון ושכר גמלאי מיום פרישתו, כמי שזכאי לשכר לפי דרגת רס"ן ולא סא"ל.

6.יוער כי העותר פנה לפרקליטות הצבאית ובקש להביא לכך כי תוחזר לו דרגתו לראשונה בשנת 1987, ולאחר מכן – בשנת 2005 (שאז הוא פנה בין היתר לארגון גמלאי צה"ל). קיימת תכתובת בעניינו של העותר מן השנים 2007, 2008 ו-2010.

טענות הצדדים

7.העותר טען כי בתקופה הרלוונטית, היתה הסמכות לבטל מינוי תקן לדרגת סא"ל נתונה לרמטכ"ל ולו בלבד. הרמטכ"ל אף היה מי שמינה את העותר לתפקיד בתקן סא"ל. העותר טען כי מדובר בסמכות ייחודית של הרמטכ"ל, בהתאם לאמור בסעיפים 13-16 לפקודת מטכ"ל 3.0226. מהסעיפים הרלוונטים עולה כי הרמטכ"ל לא היה רשאי להאציל סמכות זו לגורם אחר כלשהו מלבדו. לכן, משהמינוי של העותר לא בוטל על ידי הרמטכ"ל כנדרש, לא נכנס הביטול לתוקף, משום שמדובר בהחלטה שהתקבלה בהעדר סמכות וככזו היא בטלה.

8.לטענת העותר, לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת וראויה להביא את דעתו ולהשמיע את טענותיו, מה עוד שההחלטה של ועדת ההערכה נודעה לו במקרה, מבירור שערך במערך התשלומים. מאחר שמדובר בהחלטה שפגעה בעותר, היה על המשיבים לתת לעותר את זכות הטיעון, תוך קיום חובת השימוע, זכותו להאזנה ההוגנת, וזכותו כי יישקלו מכלול הנתונים וההשלכות בעניינו של העותר. אי קיומה של זכות הטיעון יוצרת חזקת אי תקינות של ההחלטה, ואף מטעם זה דינה של ההחלטה להתבטל.

העותר טען כי החלטת המשיבים לשלול ממנו את הדרגה היוותה פגיעה בזכויות יסוד שלו ופגיעה באינטרס הציפייה שלו. הוא טען כי המשיבים הפרו את חובת הנאמנות החלה עליהם כרשות מנהלית.

9.העותר היה מודע לכך כי הוא פונה לבית המשפט באיחור משמעותי ביותר, עשרות שנים לאחר האירועים הרלוונטים. הוא טען כי הוא עשה כל שלאל ידו כדי למצות את ההליכים במסגרת המערכת, וכי עשה מה שיכול היה לעשות לבד, ובכוחותיו הנפשיים המצומצמים. העותר הוא ניצול שואה שחווה חוויה טראומטית כילד, והוא אף התייחס למצבו הנפשי כתוצאה מכך לאור חוות דעת שניתנה בעניינו (חווה"ד מיום 11.8..1977 צורפה כנספח ב' לתשובת העותר לתגובה המקדמית לעתירה). העותר אף טען כי היה על המשיבים להעמידו בפני האפשרות הקיימת לו לפנות לערכאות ולא להעלים מפניו את האפשרות הזו. בסיכומי התשובה הוא טען כי מעולם לא הובהר לו מטעם הפרקליטות, הגוף האמון על יישום החוק, כי הדחתו נעשתה בחוסר סמכות.

10.בסיכומים מטעמו טען העותר כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיבים. לטענתו, מהמסמכים שהעותר הצליח להשיג, עולה תמונה לפיה הוועדות בעניינו של העותר כונסו שלא כדין ובחוסר סמכות, וכי העותר זכה לשבחים רבים ביחס לתפקידו, והוא היה אמור לקבל דרגה ימים ספורים לאחר מועד התכנסות הוועדה וההחלטה הפגומה. העותר טען כי יש לדחות את טענת המשיבים לפיה קבלת העתירה תגרום נזק למדינה, שכן העותר יזכה לקבל את הזכויות שנשללו ממנו. מטעם דומה לא יכולים המשיבים גם לטעון כי הם "שינו את מצבם לרעה" – משום שלא היה ניתן להניח כי העותר זנח את העילות שאותן הוא מציג בעתירה הנוכחית.

העותר טען כי אין לקבל את טענת המשיבים ביחס לקושי לאתר את פקודות המטכ"ל הרלוונטיות לשנים האמורות. לטענתו, ניתן לאתר את הנוסח ההיסטורי של פקודות מטכ"ל בארכיון צה"ל. העותר טען כי הפעולות שנעשו בעניינו על ידי הוועדות הן בטלות מעיקרא.

11.העותר טען עוד כי הוועדות העלו הצעות שהסתברו כבלתי חוקיות, ובין היתר טענו כי מינויו של העותר נעשה בטעות – טענה שאינה סבירה לאור ההערכה הרבה לה זכה העותר. העותר טען כי הוא זכה במינוי שני לאותו תפקיד, תוך קיצור פז"ם ללצרכי קבלת דרגה, מה עוד שהתנהל ריב אישי בין העותר לבין מפקד הבסיס.

העותר הוסיף וטען כי על פי פקודת מטכ"ל, השכר משתלם לפי הדרגה הגבוהה במקרה של ביטול מינוי.

12.המשיבים בתשובתם טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף, משום שעילת התביעה של העותר התיישנה זה מכבר. עילת העתירה מקורה בהחלטה משנת 1977, לבטל את מינויו של העותר לתפקיד סא"ל. העותר לא פנה לבית המשפט אלא בשנת 2011, כ-33 שנים מאוחר יותר. המשיבים טענו כי הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות שרירים וקיימים ביתר שאת במקרה דנן, לאור פרק הזמן הארוך שחלף מאז האירועים הרלוונטים ועד להגשת העתירה. הפניות שפנה העותר במהלך השנים – אין בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, ויש בהן כדי להעיד על כך כי העותר היה מודע לעובדות המגבשות את עילות התביעה.

13.לחלופין נטען כי יש לדחות את העתירה מפאת השיהוי בהגשתה. ביחס לחוות הדעת הרפואיות אותן הציג העותר, נטען כי מסיכומי הראיונות המוזכרים, עולה כי העותר בחר באופן מודע ולאחר שהובהרו לו ההשלכות, שלא לפנות לערכאות. על כל פנים, חוות הדעת ניתנה בשנת 1977 לצורך קבלת פיצויים מגרמניה, ואינה רלוונטית לענין נושא העתירה, לא מבחינת תוכנה ולא מבחינת המועד בו היא ניתנה.

14.המשיבים הוסיפו וטענו כי דין העתירה להידחות גם לגופה. עולה מהנתונים החלקיים שהוצגו לבית המשפט כי בעניינו של העותר התקיים הליך ארוך ומורכב, במהלכו נשמעו טענותיו מספר רב של פעמים. עניינו נדון בכובד ראש, וזאת – הן בשנים 77-78 והן בשנת 1987 כאשר העותר פנה פעם נוספת לצבא. עוד נטען כי העותר הוא זה שבקש לסיים את שירותו הצבאי, ולהמשיך עד פרישתו בתפקיד רס"ן. המשיבים טענו כי פקודות מטכ"ל הרלוונטיות לא אותרו על ידי המשיבים, ומנגד - העותר צירף כתימוכין לטענתו קטעי פקודה בלבד, אשר ספק אם ניתן ללמוד מהם על ההקשר המלא בו התקבלה ההחלטה בעניינו.

15.בסיכומים מטעמם חזרו המשיבים וטענו כי דין העתירה להידחות מטעמי התיישנות ושיהוי. לטענתם, העותר ידע את העובדות, ואף סבר כי נפלו פגמים בהחלטה שהתקבלה בעניינו – לכול היותר משנת 1987. השתהותו של העותר גרמה למדינה לנזק ראייתי של ממש ולקושי אמיתי להתמודד באופן הוגן עם טענותיו. המשיבים טענו כי יש לדחות את טענות העותר ביחס לנזק ראייתי רק משום שבסופו של דבר אותרו מסמכים רלוונטים לענין. זאת משום שישנן טענות עובדתיות שהעותר מעלה בעתירה, והמשיבים אינם יכולים להתמודד איתן היום לאור חלוף הזמן. כך למשל לא ברור כי ההליך שהתקיים בעניינו של העותר היה הליך הדחה, ולא ברור מהי המסגרת המשפטית בה התקבלו טענות העותר. המשיבים העלו גם את טענת השיהוי, והתייחסו לחוות הדעת הרפואית שהוצגה על ידי העותר.